ק.ג. יונג הוסמך לרופא בדצמבר 1900 והחל לעבוד בבית-החולים למחלות נפש בורגהלצלי בציריך, עד לעזיבתו אחרי תשע שנים. בתקופה זו התחיל לגבש את תפיסתו המקורית אודות נפש האדם, הפתולוגיה והסכיזופרניה, תוך שילוב הידע הרב שלו בפילוסופיה, בדת במיתוסים, בפסיכולוגיה של פרויד ובניסיונו הקליני. בפסיכולוגיה האנליטית צרף יונג את מדע הרפואה עם תורת הנפש, שאינה ניתנת להבנה מלאה בכלי החשיבה הראציונלים בלבד, ובכך העשיר והעמיק את יכולת ההבנה והטיפול של תהליכים נפשיים ורגשיים.
רבים מרעיונותיו של יונג הוטמעו או שימשו השראה בתפיסות פסיכולוגיות מאז ועד היום. יונג היה הראשון שעמד על כך שאנליטיקאים יעברו אנליזה, תוך הבנה (שכיום נראית מובנת מאליה) שלא ניתן לעסוק בטיפול באחרים על סמך ידע תיאורטי בלבד, שיש צורך גם בידיעה פנימית שנובעת מהתנסות כמטופל. בנוסף, יונג הבין שמטפל לא יוכל לעזור למטופל בתכנים שהוא עצמו אינו מכיר ואינו יכול לגעת בהם.
יונג שם דגש על קשר ישיר, של פנים אל פנים מול המטופל ודיבר על שיח 'בגובה העיניים'. המשמעות היא הפחתת השיפוטיות של המטפל, היותו נגיש יותר, וגם פתוח לבחון את עצמו. יונג הרחיב את מושג ההעברה של פרויד, והוסיף שלא רק תכנים ודמויות משמעותיות מהעבר מושלכים על האנליטיקאי, אלא גם ארכיטיפים. במילים אחרות, שני רבדים קיימים תמיד ביחסי העברה, הרובד הבין אישי והרובד התוך נפשי. הוא הניח שבנפש טבועה מגמה אותנטית של התפתחות, של תיקון ושל ריפוי, והמטפל היונגיאני – שמקשיב למה שמביא המטופל מתוך עולמו המודע וגם מנסה להבין ולתווך עבורו את שפת הלא-מודע – תורם להתעוררות הכוח המרפא של המטופל, שלעתים מושלך על המטפל.
יונג הדגיש את חשיבות חיי היומיום במהלך האנליזה, ואת הצורך בשמירת איזון בין העיסוק בעולם הפנימי לבין המציאות החיצונית. מתוך כך גם צמצם את שעות האנליזה השבועיות הנדרשות לפעם או פעמיים בשבוע, בדרך כלל . יונג הבחין בין מטרות התפתחותיות במחצית הראשונה של החיים שעיקרן גיבוש האגו, הסתגלות תקינה למציאות, והישגים משפחתיים, מקצועיים וחברתיים, לבין תהליך האינדיבידואציה שעל האדם לעבור במחצית השנייה של החיים. הוא מצא שמטופלים רבים מגיעים לתחושת תקיעות או למשבר, לא בשל מאורעות העבר, אלא מתוך תחושה של חוסר משמעות בהווה, מה שהוא דיבר עליו כעל The lost of the Soul. ניתוק הקשר בין האגו וה .Self –האגו, על פי יונג הוא מרכז ההכרה, ה Self -הוא המרכז וגם הכוליות של האישיות. ה- Self מכוון את האישיות, מאחד את הניגודים, ומעורר לתהליך האינדיבידואציה. יונג כיוון לדיאלוג תמידי ומתמשך בין שני מרכזים אלה . ה Self -על פי יונג, 'רואה ויודע' לא רק את מה שגלוי לאגו, מאחר והוא מהות שלמעלה מהאגו, ויכול לכוון את האדם בדרך ההתפתחות, בעיקר על ידי החלומות, שמפצים ומאזנים את חד-צדדיות של ההכרה.
הסמלים שמופיעים בחלומות ובביטוי אמנות הם בעלי משמעות רבה, לכן יונג עודד יצירתיות וביטוי אמנותי. את המטופלים שהתקשו להתחבר להיבט היצירתי בתוכם הוא עודד לנסות דמיון פעיל, טכניקה של עבודה פנימית, שתרגל בעצמו, כפי שניתן לראות בספר האדום, ועזרה לו בגיבוש כמה מרעיונותיו המשמעותיים ביותר אודות נפש האדם. יונג השתמש באסוציאציות והיזכרויות אישיות של מטופלים בהקשר לתכנים ולסמלים שהביאו, אך גם בהרחבות ממיתוסים, אגדות, פולקלור, חקר הדתות ועוד, בכך הרחיב את התכנים שעלו בטיפול וראה אותם גם בהקשר האישי וגם בהקשר האנושי, מתוך ראיית הצורך של ביטוי אישי סובייקטיבי מצד אחד יחד עם הבנת תהליכי הנפש האובייקטיביים מצד שני.
הוא הרחיב את מושג הלא-מודע, והראה שאינו רק 'מקום' של הדחקות, אלא מרחב אין סופי של ידע והשראה, שקשר נכון אתו מעשיר את נפש האדם. לעתים המשבר או המחלה מובילים את האדם להתחבר מחדש אל הנפש. אף את הסימפטומים ראה יונג כביטויי נפש סמליים, שמכוונים את האדם ליצור קשר מחודש עם מהותו. הוא ראה את הרגרסיה גם כחולי וגם כפוטנציאל החלמה, מאחר והליבידו חוזר לאחור ופנימה, כחלק ממנגנוני ההתרעה והריפוי של הנפש, על מנת לפגוש מחדש ובצורה שונה קונפליקטים וקשיים מוקדמים ועכשוויים. כך הדיכאון אם יטופל, ישלח את האדם למעמקי נפשו, לפגוש את ההיבטים שמהם היה בנתק, כולל כל התכונות והרגשות שהאדם הדחיק או הכחיש כי לא תאמו את דימויו העצמי, כלומר, את "הצל".
אחת התרומות הגדולות של יונג היא העמדת המפגש של האדם עם צילו, כהכרח התפתחותי. ההתפתחות לקראת היות אדם שלם יותר, מתוך הבנה שאינו מושלם, כוללת גם את התפתחות יחסיו עם הזולת. יונג הניח קיומו של היבט רוחני אצל האדם, השאיפה למשהו שהוא מעבר לאדם, אפילו בחוויה המינית הוא ראה סמל לאיחוד הניגודים, סמל לשאיפה לשלמות ההוויה.
ביבליוגרפיה:
אבשלום לאה, 2000 גורמים קורקטיביים בטיפול – הגישה היונגיאנית, מכון ישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית www.jung-israel.org
אנקורי עדית, 2013 , יחסי העברה והמרחב הטיפולי, רוחות חדשות וניחוחות ישנים. בתוך: חכמה מאין, מס' 8 . החברה היונגיאנית הישראלית החדשה www.israjung.co.il
סטור אנתוני, 1998 יונג, דביר
Jacoby, M. (1997) Shame and the origins of Self-Esteem. Routledge, London and New York. pp. 77-84, 103-105.
Jung, C.G., The Psychology of the Transference, C. W 16.
Salman S, the Creative Psyche: Jung's Major Contributions, At: Polly Young Eisendrath and Terence Dawson Ed. To Jung. pp. 55-69. The Cambridge Companion
